פסק-דין בתיק עפ"ת 21821-01-12

ערעור על החלטת בית משפט השלום לתעבורה בקרית גת (כב' השופטת בן יששכר-שוורץ), בתיק המ"ש 10695-11-11 מיום 22.12.11, לפיה דחה בית משפט קמא עתירתו של המערער להאריך לו את המועד להישפט, לצורך הסבת דו"ח על שמו של אחר.

מדובר בדו"ח בגין נהיגה במהירות העולה על המותר, מיום 1.8.09. בבקשה שהגיש המערער ביום 23.11.11 (בחלוף יותר משנתיים), טען  המערער, כי הרכב נשוא הדו"ח, הרשום על שמו, הוחזק כל העת על ידי בנו. עת הגיע הדו"ח לביתו, שילמה אותו רעייתו מבלי לדווח לו על כך. רק לאחרונה, כשקיבל לידיו את פירוט הנקודות ממשרד הרישוי, התחוור לו כי הדו"ח נשוא הבקשה נזקף לחובתו. לבקשה צורפו תצהירי המערער, בנו ורעייתו.

בית משפט קמא דחה את הבקשה, וקבע כי אין הסבר מניח את הדעת לשיהוי הניכר בהגשת הבקשה.

המערער מלין על כך, ובפיו מספר טענות. ראשית, היה מקום לקיים דיון במעמד הצדדים. הוא מפנה להלכת אלטורי (ע"פ 1318/07), ומבקש לגזור ממנה גזירה שווה לכל בקשות הביניים, את קיום החובה לקיים דיון במעמד הצדדים בעתירה כאמור.

לגוף העניין טוען ב"כ המערער, כי המערער לא יכול היה לדעת כי הדו"ח הגיע לביתו ושולם, כאמור בתצהירי בני המשפחה. הוא מבקש לאבחן מקרה זה מנסיבות  רע"פ 8927/07 אבו עסב, שהוזכר בהחלטת בית משפט קמא.

עוד טען, כי המערער לא השתהה, באשר פנה להשיג על הדו"ח מיד בסמוך לאחר שנודע לו עליו.

לבסוף טוען הוא, כי אי קבלת הבקשה תגרום לעיוות דין של ממש, המערער יורשע בעבירה שלא ביצע, ויחלו לגביו אמצעי תיקון "דרקוניים" הכוללים 3 חודשי פסילת רישיון ומבחן עיוני.

ב"כ המשיבה עותרת להותיר את ההחלטה על כנה, מנימוקיה. בנוסף טוענת, כי גם לאחר שנודע למערער על הדו"ח, חרג מטווח הזמנים הקבוע בחוק והגיש בקשתו באיחור.

דיון

לאחר ששמעתי את טענות הצדדים, ועיינתי בחומר הרלוונטי, נחה דעתי כי דיון הערעור להידחות.

ברע"פ 2096/07 ד"ר ציפורה רייני כוכבי נ' מדינת ישראל (פורסם במאגרים 1.5.07) עמד בית המשפט העליון על השיקולים להאריך את המועד להישפט בגין דו"ח ששולם:

"...על הסוגיה חולשות הוראותיו של סעיף 229 לחוק סדר הדין הפלילי, כמו גם הכללים הנוהגים ברגיל באשר להידרשות מחודשת להרשעה חלוטה בפלילים. אלה גם אלה סוללים בפני אדם, אשר קנס הושת עליו בגין עבירת תעבורה שביצע, לרבות בפני מי ששילם את הקנס, דרכים שונות להתגונן מפני הרשעה או לשנות ממנה. בחלקן מוגבלת הפעולה בזמן, וזאת משיקולים של סופיות הדיון ושל יעילות ההליך. ברם, מקום בו לא ידע ולא יכול היה אדם לדעת כי אישום תלוי ועומד נגדו, עשויה להימצא הצדקה לחריגה מסד זמנים זה..."

ב"כ המערער טוען כי עניינו של המערער נופל בגדר החריג של: "לא יכול היה לדעת..." נוכח פעולת רעייתו, אשר קיבלה ושילמה את הדו"ח מבלי ליידעו.

איני מקבלת טענה זו.

נסיבות עניין זה דומות, כפי שציין בית משפט קמא, לנסיבות רע"פ 8927/07 אבו עסב נ' מדינת ישראל [פורסם במאגרים]. גם שם נטען כי המערער לא יכול היה לדעת אודות הדו"ח, לאחר שבנו, המתגורר עימו, שילם את הודעת הקנס מבלי ליידעו. בית המשפט העליון דחה טענה זו באמצו את קביעת בית משפט קמא. מפאת הדמיון הרב לענייננו, אצטט אותה:

" ... במקרה דנן, לא הראה המערער בדרך שאינה משתמעת לשתי פנים כי לא היה יכול לדעת על הגשת כתב אישום, ובמקרה זה דו"ח תעבורה, ועל אחת כמה וכמה כאשר מפיו הוא אומר שקיימים בידו מספר כלי רכב שהיה צריך לדאוג לרישומם וקבלת כל דו"ח שיתקבל במעונו, אם על ידי בנו הנהג ברכב, ואם על ידי אחר המתגורר עימו..."

ראה גם רע"פ 7939/08 עזרי נ' מדינת ישראל [פורסם במאגרים] המוכר לבטח לב"כ המערער. שם הועלתה טענה דומה, לפיה הדו"ח הגיע למשרד המערער, אך שולם ללא  ידיעתו על ידי המזכירה. מכאן שמתקיים החריג של: "לא יכול היה לדעת...". גם שם נטען כי העבירה בוצעה על ידי אחר שלישי, לא זה ששילם את הדו"ח. נקבע כי המערער, שהרכב היה רשום על שמו, לא דאג, למרות חובתו לעשות כן, כי יגיעו לידיו דו"חות שנרשמו לרכב.

כך גם במקרה שבפנינו. בבעלות המערער יותר מרכב אחד, והרכב נשוא הדו"ח מוחזק כנטען על ידי אחר (בנו). בנסיבות אלה, מחובתו של המערער לדאוג כי דו"חות תעבורה הקשורים לרכבים שבבעלותו יגיעו לידיעתו, על מנת שיוכל לעמוד על זהות מבצע העבירה, ולצורך כך עליו להנחות את באי ביתו בהתאם.

לאחר שקבעתי כי היה על המערער לדעת אודות הדו"ח, ולכן לעתור להישפט בגינו ולהסב אותו במועד, ולא באיחור של שנתיים, לא היה מקום להיעתר לבקשתו להאריך את המועד.